הסכם ממון

חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973, קובע כי במידה ובני זוג מתגרשים, הרי שבמועד הגירושין כל אחד מהם יהיה זכאי לקבל מחצית מהנכסים שנצברו במהלך תקופת נישואיהם. יחד עם זאת, מדובר בהוראת חוק שניתן להתנות עליה על ידי עריכת הסכם ממון.

למעשה, הסכם ממון הוא חוזה שנחתם בין בני זוג לפני נישואיהם כאשר תכליתו העיקרית הינה להבטיח כי עם תום חיי הנישואין לא יתגלעו מחלוקות כלכליות בין בני הזוג, כך שכל אחד מהם יהיה זכאי לקבל ולהחזיק את מה שהובטח לו בהסכם טרום הנישואין.

כלומר, באמצעות קביעת החלוקה בהסכם, בני הזוג סוטים מן ההסדר הקבוע בחוק ובוחרים באופן עצמאי כיצד תתבצע החלוקה ביניהם. ניתן לגבש הסכם ממון באמצעות הליך גישור, הנעשה על ידי מגשר מקצועי, או להיעזר בעורכי דין מהתחום.

מלבד חלוקת הממון בין הצדדים, רשאים בני הזוג לקבוע בהסכם האמור אף את גובה דמי המזונות שיצטרך האב לשלם במקרה של גירושין וקביעות נוספות הנוגעות למתנות או ירושות עתידיות שיקבל אחד מבני הזוג.

לא למותר לציין כי במידה וההסכם אכן נחתם לפני מועד הנישואין, נוטריון צריך לחתום עליו ולאשרו על מנת שיינתן לו תוקף משפטי. לעומת זאת, בני זוג רשאים לערוך ביניהם הסכם ממון אף לאחר נישואיהם. במקרה כזה ההסכם יקבל תוקף משפטי מחייב רק אם יאושר על ידי בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה.

 למעשה, ההבדל היחידי בהקשר לשלב שבו נערך הסכם הממון נוגע לכך שאישור ההסכם לאחר הנישואין דורש מבני הזוג להופיע בפני בית המשפט, אשר ייתן להסכם תוקף רק אם נוכח כי הצדדים מודעים לנפקות הוראותיו וכי הם חתמו עליו מרצונם החופשי.

ללא כל קשר לשלב שבו נערך ההסכם, הרי שכל שינוי בו צריך להיעשות בכתב ולקבל את אישור בית הדין, זאת על מנת שהשינוי האמור יחייב את הצדדים במקרה של גירושין.

הסכם ממון – חסרונות

הביקורת העיקרית שנשמעת בכל הנוגע להסכם הממון, גורסת כי תכליתו סותרת באופן מובהק את האדנים והרציונליים עליהם נשען מוסד הנישואין. ההנחה הבסיסית הינה כי זוג נשוי בוחר ללכת בברית הנישואין מתוך אהבת אמת, ללא קשר לשיקול כלכלי כזה או אחר.

אשר על כן, כאשר אחד מבני הזוג מבקש מבן זוגו לחתום על הסכם שמסדיר את היחסים הממוניים ביניהם במקרה גירושין, זאת עוד בטרם נישאו, עלול הדבר לפגוע ביחסיהם של בני הזוג.

מעבר לכך, במידה ובן הזוג שנתבקש לחתום על ההסכם יסרב לעשות כן, הדבר עלול להתפרש כאילו הוא חפץ בכסף ובממון של בן זוגו, זאת גם אם סירובו נובע משיקולים אידיאולוגיים טהורים, כמפורט לעיל.

לא זו אף זו, הסכם הממון פוגע ומקפח את בן הזוג שנכנס לברית הנישואין ללא ממון או רכוש, משום שעם הגירושין הוא ייצא חסר כל גם כן (זאת אף אם חלפו שנים ממועד נישואיהם). מלבד הקיפוח האמור, עובדה זו עלולה ליצור מתח לא בריא בין בני הזוג, כאשר בן הזוג המקופח ישאף לצבור נכסים באופן אישי בכדי להבטיח את עתידו במידה ויתגרשו בעתיד.

הסכם ממון – יתרונות

אל מול החסרונות המפורטים לעיל, יש לא מעט יתרונות בעריכת הסכם ממון והעובדה שזוגות רבים בוחרים להיקשר בהסכם מסוג זה מעידה כי לעיתים היתרונות בו עולים על החסרונות. ראשית, הסכם הממון, כמו גם גישור לגירושין, מונע התדיינות משפטית מכוערת וארוכה בין בני הזוג הגרושים, אשר נאבקים על הרכוש שצברו יחדיו במהלך שנות הנישואין.

מאבק זה פוגע לעיתיים אף בילדים המשותפים, אשר נאלצים לראות את הוריהם מכפישים זה את זה בבתי הדין. בנוסף, במקרה של בני זוג הנישאים בפעם השניה, הרי שעריכת הסכם ממון ביניהם מגינה על זכויותיהם של ילדיהם מנישואים קודמים ועשויה אף לשפר את מערכת היחסים בינם לבין בני הזוג החדשים של הוריהם.

 יתרון נוסף בעריכת הסכם ממון טמון בכך שהוא מונע סחיטה בין בני הזוג. ודוק, ברוב המקרים אחד מבני הזוג חפץ בגירושין יותר מבן זוגו. כך, ללא הסדרת תנאי החלוקה בהסדר ממון, עשוי בן הזוג שאינו חפץ בגירושין לסחוט את בן זוגו באמצעות דרישה לקבלת נכסים בתמורה להסכמה גירושין. הסכם ממון מונע את אפשרות הסחיטה האמורה.